30 שנה מחיי שירתתי בצה"ל בקו הראשון של הלחימה להגנת מדינת ישראל ואזרחיה. בשנים אלה חינכתי דורות של חיילים על כך שהדרישה המוסרית ביותר מלוחם היא להכריע את אויביו. נשק מכל סוג שהוא, תרגולות הסתערות והשלכת רימונים נועדו כדי להרוג את האויב. זוהי המטרה, התכלית והתוצאה המוסרית ביותר שלשמה קיים צבא.
מעולם לא חשבנו שהצורך להרוג את האויב מהווה כתם או בעיה כלשהם על טוהר הנשק. כך אנו מחנכים את חיילינו וכך גם היתה צריכה משטרת ישראל לחנך את שוטריה - שעליהם לפגוע באויב ולסכן את חייהם שלהם על מנת להגן על חיי האזרחים. לצערי, המשטרה לוקה פעם אחר פעם באי יישומה של המשוואה הפשוטה הזו - מחבלים שיורים ודורסים צריך להרוג, תוך כדי סיכון חייהם שלהם.
איננו פוגעים כמובן באנשים שאינם שותפים למעשי טרור או למעשי עוינות נגד המדינה ואזרחיה. אולם ההיסוסים והפתלתלות של מוסר מעוות שגורמים לאי פעולה או לפעולה מרושלת אל מול אויב מיידי וברור, היא אי עמידה בעיקרון העליון שאמור להיות מבחנה של כל מערכת ביטחון, והוא ביצוע המשימה, כשהמשימה היא תמיד, בכל תנאי ובכל מצב - להגן על אזרחי המדינה.
בארוע הדריסה אכן זוהה רוצח טרוריסטי הפועל ברחובה של עיר בירתנו. למרות פעולות השוטרים שהחלו כפעולות נכונות, בשלב המכריע שבו היה צורך לוודא שהארוע אכן הסתיים בחיסולו של המחבל, תקפה את השוטרים בלבולת מוסרית וערכית, והם שבו וסיכנו חיי אזרחים תוך התרשלות בביצוע משימתם, בכך שלא עשו כל שניתן מעבר לכל ספק סביר על מנת לוודא שהסכנה אכן מוגרה.
רשלנות בביצוע המשימה לנוכח פני אויב מיידי וברור איננה יכולה להתכסות בכל מיני טיעונים כמו מוסריים, שעצם השימוש בהם לוקה בחולשה מוסרית, שכן הוא מתיר לסכן את האנשים שעליהם נועדה המשטרה להגן תוך יצירת ספק באשר לנטרולו של המחבל.
טענות כאילו האשם בכלל הוא האזרח שזרק את האבן ועורר את המחבל מעלפונו משקפות גישה צינית מרקיעת שחקים. שכן הטענה היא שאם האזרח לא היה זורק את האבן המחבל לא היה מתעורר ואפשר היה לרשום הישג למשטרה בסיום הארוע. אך טענה זו היא מגוחכת, ומהווה מפלט של אלה שאולי החלו בביצוע המשימה כראוי, כמו השוטרת רויטל נחום אך סיימו אותה באופן מהוסס ורשלני שאיפשר את המשך מסע הרצח. הוא נבלם רק על ידי אזרח / חייל עובר אורח.
השימוש במושג ירי בדם קר כשמדובר באדם שדמם החם של קורבנותיו עדיין זועק בזירת הארוע, ושיכולתו להמשיך לחזור ולרצוח עדיין קיימת, וכששוטר חמוש ניצב מעליו ומעדיף את ברירת סיכונם של אזרחים על פני וודאות מוחלטת של השמדת המחבל - אינם קשורים כלל לעולם המוסר היהודי ואינם קשורים למוסר בכלל, שכן הכלל הבסיסי של הקם להרגך השכם להרגו, של הגנה עצמית לה זכאי כל אדם ואזרח ושעל מימושה מופקדים בכל מדינה מתוקנת כוחות הביטחון - היא העקרון המוסרי המוביל.
לפי טענת הירי בדם קר, מספיק היה לפצוע את המחבל ברגליו ובכך להכריז שהארוע נגמר כי הוא לא יכול עוד ללחוץ על דוושת הגז. אך אין טעות גדולה מזו, אין עיוות מוסרי ומבצעי גדול מזה. אם דורות של שוטרים אכן גדלים על מה שמתיימר להיות חינוך למוסריות ואינו אלא רשלנות בביצוע המשימה, וכשקצינים בכירים במשטרה מביעים רעיונות כאלה - אין פלא שהמשימה של הצלת אזרחים ברחובה של עיר או בבית מדרש של ישיבה חוזרת פעם אחר פעם לידיהם של אזרחים שחונכו במערכות אחרות. במערכות שבהן ביצוע משימה, חתירה למגע ויצירת ודאות של השמדת האויב - הינם לחם חוק.
טוב תעשה המשטרה אם תחזור ותבהיר את אבני היסוד של מטרת קיומה, תכלית משימתה ובחינת הישגיה לא על פי תיאוריות פסאודו-מוסריות המתאימות לאיזו קבוצת דיון אלטרואיסטית וחסרת אחריות, ותשיב את הביטחון ואת הסדר ואת המוסריות למקום אליו הם אכן שייכים: חיים לאזרחים, ביטחון למדינה ומיגור סכנה רצחנית ומיידית באופן וודאי.



לתגובות

ח"כ אפי איתם זועם על אולמרט שמוכן רשמית לרוץ אל זרועות סוריה ולהקריב את ביתו בגולן.

היום נתבשרנו רשמית מלשכת ראש הממשלה על קיומו של משא ומתן על רמת הגולן. היום זה כבר רשמי שראש הממשלה בבריחתו מזרועות החוק מוכן לרוץ אל זרועותיו של אסד ולחזור על מעללי קודמו, ובכך הוא באמת ראוי להיקרא ממשיכו של אריאל שרון, ולהחריב את ביתי, את ביתנו, ברמת הגולן ולהשליך אל שולי הדרך הציונית את המפעל ההתיישבותי והציוני המפואר הזה.

אהוד אולמרט שכבר זרק את תושבי גוש קטיף, את תושבי אשקלון ושדרות אל תוך מטחנת ההישרדות האישית שלו, מקריב עכשיו אל המולך הזה גם את רמת הגולן. אנחנו היום מרימים אתת דגלה של הקואליציה הגדולה ביותר במדינת ישראל – הדגל הכחול לבן של קואליציית ההתיישבות, של קואליציית הבניין ולא העקירה, קואליציית האמת ולא השקר, קואליציית הביטחון ולא הביזיון. הקואליציה הזאת מניפה את הדגל שלנו דגל הכחול לבן אל מול הדגל השחור שמתנוסס מעל ממשלת אולמרט ומעל מעשיו כראש ממשלה.

העם בישראל יחד עם תושבי רמת הגולן, שעדיין מדממים את פצעיה של ההתנקות מגוש קטיף משדרות ומאשקלון, לא יתנו לאיש הזה רדוף החקירות, רדוף חשדות השוחד והשלמונים להיות מי שיקבע את גורלנו ואת גבולותינו ואת עתיד חיינו.

כבר במלחמת לבנון השנייה הוכיח ראש הממשלה הזה וממשלתו כולה שאין בהם שמץ של הבנה איך מגנים על מדינה ואיך בונים חומה לאומית איתנה. אנחנו נפעל כדי שהקואליציה היהודית הציונית הלאומית תרים את קולה ותסלק את ראש הממשלה הזה מכיסאו.

במעטפות שאנו מקבלים אין דולרים ואין צ`קים, אלא יש הבטחה אחת לשמור על העם הזה ועל הארץ הזאת, על ביטחונה ועל צביונה היהודי. את המעטפות האלה נשים כולנו בקלפי בבחירות הבאות על מנת להבטיח שממשלת אולמרט תעבור מן העולם.

סוריה שעושה הכל כדי להוכיח שהיא אבן איתנה בקואליציית הרשע, אותה סוריה שהטילים שסיפקה נחתו לפני שנתיים בכל

רחבי מדינת ישראל, סוריה שטרחה למלא מיד את מחסני הטילים של החיזבאללה אחרי המלחמה, סוריה שחוגגת כעת את השתלטות חיזבאללה על לבנון כולה, אותה סוריה המחוברת בברית הגנה עם איראן והנותנת מחסה לארגוני טרור בבירתה, סוריה זאת צופה היום בריצתו המבוהלת של ראש ממשלתנו אל זרועותיה ומחככת את כפותיה בהנאה למראה הביזיון, החולשה והכישלון.

פעמים רבות בשנים האחרונות היינו אנחנו קולה השפוי, הצלול והרציונלי של מדינת ישראל. הקשיבו לנו הפעם בטרם יעלה הכורת על חבל ארץ נוסף ובטרם יעלה הכורת על ערכינו, על היחד שלנו ועל עתידה של מדינת ישראל. שלחו את החשוד הביתה

לתגובות

"מרכז הרב" היא הישיבה של הגירסא דינקותא שלי, שאמנם התחילה בגיל 27, אך היא המרכז בחיי והלב הפועם שלי ושל רבים מתלמידיה הישירים ומתלמידי תלמידיהם. אני זוכר את עצמי עומד בפתח בית המדרש שאתמול נשמעו בו יריות ונזרע בו מוות, ואת פניי מקבלת המולת חיים ושמחה של אנשים צעירים שלומדים תורה ועושים ימים כלילות כדי לרדת לחקר חידת חיינו המתחדשים פה בארץ הזאת.
בשנת התשל"ח עמדתי שם עם התלתלים והסנדלים, רב-סרן שזה עתה סיים לפקד על סיירת גולני, וידעתי שמצאתי את שאהבה נפשי. ישבתי שם שנים על הספסלים הקשים בבית המדרש הסגפני, הספרטני, עם הגמרות הגדולות הישנות והמרוטות מרוב שימוש, עם אורות הניאון הלבן והמסנוור שלא כבו אף בשעות הקטנות של הלילה ולמדתי תורה.
"מרכז הרב" היה באמת מרכז. מרכז שחיבר יהדות ומדינה, עם וארץ, יחידים ויחד, התיישבות וביטחון. מרכז שעשה בכל המפעל הגדול הזה, שאנחנו דתיים וחילונים רתומים אליו מזה 60 שנה, עשה מן המעשה הזה מארג בהיר ברור ומאיר. מרכז הרב היא ישיבתם של מורינו ורבינו הרב אברהם הכהן קוק ובנו הרב צבי יהודה קוק שהבינו אולי יותר מכל גדולי התורה בדורות האחרונים את גודל המעשה ואת עוצמת האור שהבליחה בדברי ימי אומתנו ואולי בדברי ימי האנושות כולה עם הקמתה של מדינת ישראל, עם חזרתנו אל ארץ ישראל, ארץ חיינו, ואל מציאותינו הלאומית העצמאית.
בית המדרש שממנו יצא הרוצח הזה שכולו שנאה ומוות הוא בדיוק הפכו של כל מה שמייצג בית המדרש של מרכז הרב - עדינות, חיים ואהבה. נשלח תלמיד מדרשות הרצח לפגוע במרכז הרב. הרובה שהוא נשא איתו אתמול, ייתכן והגיע אל ידיו כתוצאה מהמבוכה והחולשה שפקדו את הנהגתנו הלאומית בשנים האחרונות.
המחבלים חשבו לפגוע בול במטרה אטרקטיבית והם אכן פגעו בנו ישר בתמצית של מה שמדינתנו ראויה להיות, אבל הכדורים שרצחו אתמול את הנערים במרכז הרב לא רצחו את הרעיון. החושך הזה שעלה אתמול בחלוננו הוא זמני. אנחנו נשוב ונאיר את החברה, את ההתיישבות, את הצבא ואת ההנהגה הלאומית באור האמונה.


לתגובות

תנועת אח"י לקחה לעצמה את המטרה הזאת ולכן חייבים להתפקד מתוך מטרה לשתף את כולם ולדאוג שתהיה אלטרנטיבה לשלטון חדש ‚ שלטון נקי ‚ישר ‚אידיאליסטי ואמוני‚ הדבר בידנו.
יש לנו את הכוח לשנות !
בימים אלו בהם כל אחד חושב לעצמו מה כבר אפשר לעשות , הרי ניסינו הכול ולא הצלחנו , יש ייאוש טוטאלי מהממסד מהמדינאים ומהפוליטיקה
ודאי אחרי עקירת והחרבת מפעל ההתיישבות בחבל קטיף , ויותר מזאת בימים האחרונים בהם כל התחזיות הכי שחורות מתגשמות לצערנו טילים באשקלון החמס בעזה ועדיין לא התעוררנו מתעתועי השלום המדומים וממשיכים לדבר אנפוליס ואוסלו , ובוא נדבר עם החמס.........
ובחצר שלנו בתוך ביתנו קיימים אנשים נפלאים כוח אידיאליסטי ויישר עם דרך חזון ואמת נצחית אבל ללא כוח פוליטי ממשי , שברי מפלגות אשר לא מצליחים לחבר את השטח של "עמך בית ישראל" בערים הגדולות לתמוך בנו פוליטית לא רק בהסכמה ובהבנה.
לכן יש צורך גדול מאד באיחוד הכוחות של הציונות הדתית על כל גווניה , הסרת המחלוקות על השפיץ שבשפיץ בחילוקים האידיאולוגים אשר לא מובנים כלל לציבור הרחב!
פתיחת השורות לפרצופים חדשים מדור הביניים והצעירים אשר מחוברים לעשייה הציבורית בהתיישבות בחינוך ובערים הגדולות, ומעל הכול הצבת המחנה הלאומי כאלטרנטיבה שלטונית! ולא רק כמפלגה נספחת .
האם אין אנו יכולים להציב מנהיגות אלטרנטיבית למה שקיים כיום, אנשים ישרי דרך שטובת המדינה קודמת לטובתם האישית , אנשים שלא מחליפים אידיאולוגיות לפי סקרים ואופנות.?!
ודאי שיכולים אנחנו וחייבים אנחנו לעשות כן לאחד את כל המחנה הדתי והציוני לאומי לגוף אחד גדול שהמכנה המשותף גדול לאין ערוך על כל קו דק מפריד ולפעמים דמיוני!
תנועת אח"י לקחה לעצמה את המטרה הזאת ולכן חייבים להתפקד מתוך מטרה לשתף את כולם ולדאוג שתהיה מנהיגות מייצגת ומחברת שהציבור יזדהה איתה כאלטרנטיבה לשלטון חדש , שלטון נקי ,ישר ,אידיאליסטי ואמוני, הדבר בידנו.


לתגובות

יש הרבה סיבות להתנגד למפקד של תנועת אח"י, אבל יש נימוק אחד בעדו, שמכריע את הכף: האפשרות שהמהלך יביא לצירוף כוחות חדשים, שישנו את המאזן הפוליטי הנוכחי, חסר המוצא
אחרי מלחמת לבנון השנייה התקיימה פגישה בין חילונים לדתיים. אחת הנשים פנתה אל כל הנוכחים ואמרה: "לחמנו כאן הרבה מלחמות. נשפך כאן לא מעט דם. את הכוח להילחם שאבנו מהחלום שיום אחד יבוא שלום, אם לא מחר אז מחרתיים. היה לנו הכוח להמתין גם ליום שאחרי מחרתיים.
הכמיהה לשלום היתה המקור שממנו שאבנו את תעצומות הנפש עד היום. אבל עכשיו, אחרי המלחמה האחרונה, מלחמה שפרצה למרות שיצאנו מלבנון, למרות שעמדנו בכל ההסכמים - אני מבינה שיש כאן מלחמה מסוג אחר. מלחמה שאין לי תעצומות הנפש עבורה". אז פנתה אל הנוכחים הדתיים, ואמרה: "למלחמה מהסוג הזה אנו זקוקים לתעצומות הנפש שיש לכם. אתם שואבים את הכוחות שלכם ממקור אחר, עמוק יותר".
לפני כמה חודשים פגשתי בחור, מושבניק. תוך כדי שיחה אקראית, פנה אלי ואמר: "אתם, הציבור הדתי, צריכים לקחת את ההנהגה. לכם יש הנוער הטוב ביותר. אתם צריכים להנהיג את המדינה".
שלא נטעה, הציבור הדתי לא טוב יותר מאף אחד, ולא עשוי מחומר אחר. את השוני עושה ספק הכוח שממנו נשאבות תעצומות הנפש שלו: תורת הנצח של עם ישראל. אל מקור הכוח הזה הוא צריך לחבר את עם ישראל - כל אחד כפי כוחו, כל אחד לפי נטיית לבו.
יש מספר סיבות בעלות משקל לא קטן מדוע לא לקיים משאל להנהגת המחנה הדתי-לאומי, כפי שמציעה מפלגת אח"י: זו שיטה שיכולה להביא לשחיתות, קבלני קולות יקנו בוחרים ולא ייבחרו האנשים הטובים ביותר, ובלאו הכי יש לציבור הזה לנו כיום ח"כים טובים (עם הטענה הזו אני מסכים במאת האחוזים). בנוסף, כך נאמר, אין צורך לבזבז את זמנם של חברי הכנסת בתחנונים לפני בוחרים שיבחרו בהם. תנו להם לעבוד.
לעניות דעתי יש טענה אחת שגוברת על כל החששות כולם: הסיכוי שהמשאל הזה יוכל לחולל מפנה. הסיכוי לצרף לשורות המפלגות הלאומיות-דתיות ציבור נוסף. הסיכוי לשנות את מאזן הכוחות הפוליטי.
במשך יותר מעשרים שנה לא חל שינוי כלשהו במספר הבוחרים של מפלגות הימין הלאומי-דתי. ההפך הוא הנכון. חל סחף חמור, שבא לידי ביטוי גם בעמדות הליכוד ובהקמתה של מפלגת קדימה. במבנה הקיים ימשיך המגזר הזה להיות מיעוט צודק.
אין ספק שמשני הסיפורים שהבאתי לא בונים מפלגה, אבל גם אין ספק ששווה לבדוק את הסיכוי ולראות האם רבים וטובים, דתיים וחילוניים כאחד, רוצים שינוי אמיתי, וירצו גם לחבור יחד. אם המפקד לא יצליח, יישאר הציבור הדתי עם המבנה הקיים. לא הפסדנו כלום. אבל אם הוא יצליח, ייבנה כאן מבצר פוליטי לאומי, חברתי ויהודי, שיאגד בתוכו את כל הכוחות הבריאים בעם ישראל.
לא מדובר במפקד שבא להחליף את הח"כים של היום. אני באופן אישי אבחר את אלה הקיימים, מכיוון שהם צברו ניסיון שרק יוכל להוסיף עוצמה. המפקד בא לתת לאנשים נוספים ממגזרים נוספים את הכוח להשפיע ולקחת אתנו חלק. עם ישראל מצפה לשינוי, והמפקד יכול לעשות את השינוי הזה.
השינוי שמציע הימין הדתי-לאומי יוכל לקרות רק אם תינתן לציבור הרחב הזכות לקחת בו חלק. יש לשמוע אותו, להתחלק איתו בלבטים. להיות איתו יחד, כמו מתחת לאלונקה בצבא. רק כך הציבור הרחב יראה בנבחרי הימין את נציגיו שלו, וייתן להם את הכוחות לבצע את השינוי המיוחל. לכן צריך להתפקד. לתת סיכוי לשינוי.


לתגובות

הרכבת שנוסעת לאנאפוליס היא בעצם רכבת שנוסעת ברוורס לתקופה שבה בנתניה ,בעפולה ובחדרה אי אפשר היה לצאת לבית קפה או לעלות על אוטובוס.
הרכבת של אנאפוליס מחזירה אותנו לתחנת היציאה ,לאוסלו,למצב שבו מאות מחבלים חמושים חוזרים לשטח .למצב שבו טרור מאיים להשבית את החיים בליבה של מדינת ישראל.
הנהג של הקטר הזה נוסע לשום מקום .הוא עושה זאת על עף שבדרך הוא עובר הרבה תמרורי אזהרה ,גם של כוחות הביטחון וגם של האמריקנים.
הפרטנרים באנאפוליס הם לא חדשים.פגשנו אותם כבר באוסלו.
יש רק הסבר אחד להתנהלות הזאת,והוא הבריחה.גם מאחריות .גם ממסקנות ומתוצאותיו הצפויות מראש של המהלך .וגם, אולי יותר מכל,בריחה מזרועות החוק של ועדת וינוגרד,שממתינות כאן לאחר הרפתקת אנאפוליס.
לא רק הקטר אשם אלא גם הפסים ,ישראל בתינו וש"ס הם מביאים אותנו בחזרה לתקופת האימים של אוסלו.
הפסים האלה הונחו על ידי הבוחרים שלהם כדי להרחיק אותנו מאוסלו ולתקן את הדהירה ההרסנית הזאת, אבל הם משמשים בידי שני פוליטיקאים האלה,בציניות ,להידבקות לכסא.
מחנה הימין אוסף מחדש את שברי ההתנתקות,והפעם הוא יידע מהי מנהיגות מניפולטיבית ומזגזגת,ויעמיד מנהיגות נאמנה. גם הביטחון בצה"ל יעמוד לנו פעם נוספת כדי לתקן ולחפות על משוגותיהם של הפוליטיקאים ,אך זה יעלה ,לצערי, בלא מעט דם של יהודים.


לתגובות

דור בא ודור הולך ולפיד הגבורה היהודית לעולם לא יכבה. אתמול, כשצפיתי עם בניי ונכדיי בטקס חלוקת אותות הגבורה הרגשתי פתאום שאנחנו הדור שלי, דור לוחמי מלחמת יום הכיפורים ומפקדי מלחמת שלום הגליל הראשונה, מעבירים את לפיד האחריות על ביטחונה של ישראל לדור הבנים שלנו. דור שקם ונתגלה במלוא עצמתו במלחמה האחרונה. הרגשתי שיש לנו על מי לסמוך ושהלפיד הזה אחוז איתן, נטוע עמוק בשרשרת הגבורה המתחדשת שלנו מטרומפלדור בואך רועי קליין ובדרך הוא עובר דרך פסגות הלחימה כולן.
זו איננה גבורה פואטית, רחוקה, חמורת סבר ומתנשאת. זוהי גבורה שיש לה פנים ושמות, עיניים טובות וחיוך תמים, ומעל לכל איזו מן מבוכה של מה בסך הכול עשינו? הרי זה מה שציפיתם מאיתנו, זה מה שלימדתם אותנו, גבורה צנועה שעומדת במבחן עליון של רעות שנחצבת ונצרבת באש המלחמה.
ומעבר לגבם של הלוחמים ראיתי את ההורים שלהם שאת חלקם אני מכיר אישית, את הבתים שלהם שטיפחו וגידלו את האנשים הצעירים והנפלאים האלו ואני יודע כמה עמל יום יומי של עשייה וטיפוח ואהבה צריך הנבט הזה כדי שייתן את פירותיו ביום מבחן.
מדברים אצלנו הרבה על משתמטים ועל השתמטות ואני חושב שבמעמד של אתמול הייתה אמירה של עם, של צבא ושל דור שלם שאומר "הננו". אל תטעו בנו כמו שאולי נטיתם לטעות בדור 67` (אספרסו) ובדור 73` (דיסקוטקים) ובדור שלום הגליל (יורדים מן הארץ). אל תטעו בנו, אומרים לנו נערינו הגיבורים עמוק בליבנו. וביום פקודה, בוער בנו לפיד הגבורה.
והיה שם גם הצל המלווה את הגבורה, צל העצב, תוגת האובדן על חיים צעירים שכבו בסערת הקרב. כמו היום אני זוכר את עצמי, סגן צעיר עם תג גולני בבנייני האומה בירושלים מקבל מידי הרמטכ"ל דאז, מוטה גור, את אות המופת. וכמו היום אני זוכר את הגאווה והתוגה. את השורה הארוכה מאוד של שמות הנופלים שהוריהם שכוחי הקומה עלו לקבל את האות במקומם ואת השורות בהן ישבנו עם הכיסאות הריקים, כיסא ריק לכל נופל בבחינת חלל של ממש בתוכנו. זיכרון גבורתם של נופלי מלחמת שלום הגליל השנייה גם הוא נדבך ביסודות החינוך שלנו.
בטקס של אתמול צפו ללא ספק גם אויבינו. אלו המאמינים שהחברה הישראלית איבדה את חיוניותה, את רצון קיומה ואת שמחת חייה. אלו המאמינים שברגע מסוים יהפכו המכות שהם מנחיתים עלינו למשבר ולשבר שימוטט את מפעלו של העם היהודי, את מדינת ישראל. מעבר לכל האסטרטגיות, הצהרות הפוליטיקאים ומאזני הכוחות, הישיר אתמול עם ישראל בדור בניו ולוחמיו הצעירים, את מבטו אל אויבינו ואמר להם מבעד לדמעות ולאובדן: אתם לא תעברו. אתם לא תנצחו.
רציתי אתמול לעמוד מאחורי הקלעים ולחבק אותם, את כולם, שיצאו נושאים את אותותיהם בענווה ובמבוכה מבוישת. אולם, כיוון שלא עלה בידי, אני מבקש להביע להם, להוריהם ולצה"ל כולו, את אהבתי והערכתי במחווה שהיווה עבורי במשך 30 שנה, מחווה עליון של הערכה וחברות. אני מצדיע לכם, אחיי גיבורי התהילה, וחש זכות גדולה שהייתי ועודני חלק מכם.

לתגובות

השבוע הוחלט להעניק אותות גבורה וציונים לשבח ללוחמי מלחמת לבנון השנייה,אותם אלו שפגשו את מחבלי החזביאללה פנים אל פנים בשמורות הטבע,בבונקרים של מרון ארס,בסמטאות של בינת ג`בל,בענדוריה ובקאנטרה, אלו שחרפו נפשם לחלץ חבר פצוע ,להסתער על עמדה יורקת אש והתעקשו לחפש חבר נעדר.
התבוננות ברשימת מקבלי הצל"שים מבהירה שבזמן המלחמה אל מול מה שנתפס כמשימה ראויה לצבא חזרו והתייצבו לוחמי צה"ל בסדיר ובמילואים,קיבוצניקים ,מושבניקים,בני עיירות הפיתוח,דתיים וחילונים כאיש אחד למילוי משימותיהם.
כמי שעסק בתחקירי המלחמה הזו במסגרת תפקידי כחבר ועדת חוץ ובטחון וממסקנות ועדת וינוגרד כבר ברור שרק מנהיגות כושלת מנעה מן האומץ הזה ומהרעות הזו לנצח ניצחון ברור ומוחץ .
ניסיוני המתבסס על שלושים שנה של פיקוד בשדה לימד אותי את חשיבותה של המשמעת שבלעדיה לא יכון צבא, ולכן אני יודע היטב את הסכנה האורבת לצבא אם חלילה תתפשטנה בו תופעות סרבנות ואי ציות, זה הוא מדרון חלקלק שעלול למוטט מערכת צבאית במהירות רבה ובאופן שיהיה קשה שבעתיים לשקמה.
לכן סרבנות כתופעה רחבה היא בבחינת תמרור עצור למדינה חפצה חיים באותה נשימה יש להבהיר כי אם סוגיות המשמעת היתה מצטמצמת כולה למתן הפקודה היתה אומנות הפיקוד והמנהיגות הקרבית הופכת לעניין טכני אבל כל מנהיגות ראויה לשמה יודעת שהאתגר העיקרי הניצב בפניה הוא לבנות משמעות למשמעת .
משמעת שאיננה נשענת על משמעות ערכית,מוסרית ולאומית מוסכמת ורחבה לא תעמוד במבחן האש וחייל שחישוקי המשמעת שלו הם חיצונים ויסודם בענישה או בסנקציה חיצונית לא יוכלו לעולם להיות חזקים יותר מפחד המוות.
רועי קליין ,בניה ריין ועמיחי מרחביה זיכרונם לברכה ועוד רבים וגיבורים שהשליכו את נפשם מנגד וסיכנו את חייהם לא עשו זאת בגלל שום חשש חיצוני אלא מתוך הכרה עמוקה במשמעות קיומה של מדינת ישראל והמחויבות של צה"ל להגן על המדינה ואזרחיה במחיר החיים שלהם ושל פקודיהם.
השבוע בחברון נשלח צה"ל למשימה המותחת עד קצה הגבול את היכולת של לוחמים ואזרחים רבים להזדהות עם סוגית המשמעות העומדת מאחרי המשימה שאותה נדרשו לבצע.
קשה להבין ולהסביר איזו סכנה ביטחונית למדינת ישראל גלומה בשתי המשפחות בשוק בחברון, יכולה זו להיות סוגיה משפטית הכרוכה בבעלות על נכסים שכמותה מתנהלות במדינת ישראל אלפים גם בנגב וגם בגליל ומעולם לא ראינו שהיה צורך בשיתופו של הצבא באכיפת החוק ובעיסוק בסוגיות שבין האזרח ולמדינתו.
זו יכולה להיות גם מחלוקת פוליטית אידיאולוגית ומוסרית לגיטימית הקשורה בויכוח לגבי המשך הנוכחות היהודית בעיר חברון אבל זו בשום אופן לא משימה צבאית וכאמור בכל מקום אחר מתמודדת המדינה עם בעיות כאלו באמצעות הגוף שנועד לטפל בהן דהיינו המשטרה וזאת גם לנוכח איומי אלימות קשים.
סקר שנערך בעיתון "הארץ" בעמוד הראשון מאתמול שבו התבררו אחוזי תמיכה רחבים בסרבנות מבטא לדעתי מחאה של חלקים גדולים בציבור על השימוש החוזר ונשנה בצה"ל למשימות שאינן נתפסות כבעלות משמעות ביטחונית זוהי מחאה לגיטימית הבאה דווקא על רקע הלכידות והאומץ שהפגינה החברה הישראלית במלחמת לבנון. צריך לראות את הסקר לא כתמיכה בסרבנות שהיא פסולה ומסוכנת אלא כמחאה בשימוש שעושה הדרג המדיני בצבא במשימות לא ביטחוניות. בציבור הציוני- הלאומי אין סרבנות ישנם סרבנים , ונכון עושה הצבא שמטפל בהם כפי שחוק השיפוט הצבאי קובע .בצבא יכולים להיות רק מקור סמכות אחד וחוק אחד שעל פיהם הוא פועל ואילו הם ממשלת ישראל ושרשרת הפיקוד שלו, את זה מבינים כולם אולם תהיה זאת טעות חמורה למקד את הדיון בהיבטים משמעותיים צרים ולא בשיקומה של התשתית הערכית והלאומית שהיא התוכן הבונה את משמעות הציות והנכונות של אנשים בעלי שיקול דעת וחופש בחירה לפעול יחד להשגת מטרות משותפות .
התבצרות בעמדות צרות שהתבטאו בשאלות שאהבה התקשורת לשאול השבוע: "האם אתה בעד או נגד הסרבנות?" היא שטחית ולא תקדם את הנושא העיקרי שבו אנו צריכים לעסוק והוא שיקומם של הצבא והחברה הישראלית והכנתם למאבקים ולאתגרים העומדים בפנינו .
אסור שהתנהלות רשלנית של הנהגת המדינה בקביעת המטרות והמשימות המוטלות על צה"ל תשחק את האמון של כולנו שצה"ל שהוא צבא העם יופעל אך ורק נגד אויבי המדינה וכאלו המסכנים את קיומה .
יהודים הגרים בארץ ישראל ואפילו במקומות השנויים ביותר במחלוקת אינם כאלו ויהודי חברון לא כל שכן .


לתגובות